התחפושות של מוצרי המזון

0

אחד המנהגים בחג הפורים הוא המנהג להתחפש. התחפושת למעשה מסתירה את זהותו האמתית של זה הלובש אותה – כמו הדסה שהתחפשה לאסתר והסתירה את זהותה. מנהג זה הוא כה אהוב על ילדים עד כי ישנו שיר המבקש "ומי ייתן ובא פורים פעמיים בשבוע".

גם בתעשיית המזון אימצו מנהג זה, להסתיר את זהותם של מזונות תחת איפור, מסכות ותחפושות, אלא שבמקרה זה עושים זאת מידי יום ביומו בכל עונות השנה, כשהמניע לכך הוא לא רצון תמים לשחוק ומשחק אלא רצון להפיק יותר רווחים ממכירת המזון. התוצאה של "מנהג" זה היא שלל תחלואים ומזיקים. בספרו של ד"ר סדובסקי "בריאות ותוספים במזון" (בהוצאת שדה) הוא כותב כי לכל תוספי המזון יש חלק חשוב בעלייה בתחלואה ובתמותה ממחלות סרטן ומחלות כרוניות אחרות. ככל שעיבוד המזון מתקדם כך נוצרים יותר ויותר תוספים המסייעים ליצרני המזון להגדיל את רווחיהם – על חשבון הבריאות שלנו ושל ילדינו. מרבית תוספי המזון אינם חיוניים לצרכן אלא בעיקר ליצרן. הם פועלים על חוש הראיה, חוש הריח וחוש הטעם. הם מאריכים את חיי המדף של המזון ומאפשרים מכירות טובות יותר. חומרי שימור מוכנסים למזון כדי להאריך את חיי המדף שלו. מים מוספים למזון כדי להוסיף למשקלו, ומאחר ונוספו מים מוסיפים גם פוספטים כדי שיקשרו את המים למזון וימנעו את קלקולו. חומרי טעם וריח משפרים את טעמו וריחו של המזון. צבעי מאכל משפרים את מראהו. גורמי לחות מונעים את התייבשותו, ובכדי לגרום לו להראות אסתטי מוסיפים לו מונעי קצף, מונעי הדבקה ומלבינים למיניהם.

חומרים משמרים – תחפושת עם תאריך תפוגה

חומרים משמרים הם חומרים ה"שומרים" על המזון מפני צמיחה של חיידקים, פטריות ועובש העלולים לקלקל אותו ולקצר את חיי המדף שלו. אלא שיש לזכור שכל מה שפוגע ביצור חי יפגע בסופו של דבר גם באדם, בין אם באופן מידי, ובין אם לאחר חשיפה ממושכת.  כך לדוגמא משתמשים בתעשיית המזון בסולפיטים – נגזרות של גופרית – על מנת  לשמר בעיקר פירות יבשים, פירות וירקות טריים הנמכרים חתוכים באריזות, יינות או מיצים "טבעיים" של פירות. ישנם אנשים המפתחים אלרגיה לחומרים אלה, וחווים תופעות כמו כאבי בטן, פריחות על העור, קשיי נשימה, אסטמה ותופעות אלרגיות אחרות. דוגמא נוספת לחומר משמר היא משפחת הניטריטים והניטראטים – תרכובות הנגזרות מחומצה חנקתית. חומרים אלה משמשים בעיקר להארכת חיי המדף של בשר ולשימור צבעו האדום. אלו חומרים רעילים המזיקים לבריאות, והם בעלי תכונות קרצינוגניות (=מסרטנות). כמו כן פוגעים חומרים אלה בחילוף החומרים של החמצן בגוף, בשל העובדה שהם נקשרים לברזל שבהמוגלובין, ומונעים ממולקולות החמצן להיקשר להמוגלובין. כתוצאה מכך נגרמת פגיעה כוללת ברקמות הגוף ותהליכים רבים של חילוף חומרים נפגעים. ניתן למצוא חומרים אלה בעיקר במוצרים מעובדים כמו בשר טחון, המבורגרים, נקניקים, נקניקיות, פסטרמות, בשר מעושן ודגים מעושנים, וכן בנתחי בשר מעובד וקפוא שמזריקים בהם מים.

משפרי טעם – מסכה המסתירה רצון להגדלת רווחים

משפרי טעם רבים מוכנסים למזון. יש כאלה שמדגישים את טעמו של המזון, יש אלה שמטשטשים טעם רע, ויש הנותנים טעם חדש לחלוטין. בדרך כלל תופיע בצמוד למילים "חומרי טעם וריח" או משפרי טעם וריח" גם המילה "טבעיים". ובכן, כדאי להזכיר שכל מה שמצוי בעולמנו הוא טבעי. מעט מאד חומרים הם תוצרים של האדם ואינם נמצאים כלל בטבע. כמו כן, גם אלה הטבעיים כביכול, אינם תמיד יפים לבריאות. והכל עניין של מינון ואיזון, או  כמו שכותב זאת ד"ר סדובסקי בספרו: גם ארס של נחש הוא "טבעי". במחלקה זו ברצוני להרחיב על המונוסודיום גלוטומאט: מונוסודיום  גלוטומאט: מה רוצה כל גוף המוכר מזון – שיקנו ממנו עוד ועוד. דמיינו בנפשכם שיכולתם להכניס למזון עצמו חומר הגורם לזה האוכל ממנו לרצות לאכול עוד ועוד? ובכן, אין זה דבר השייך לעולם הדמיון, כי אם מציאות מדאיגה ושמה מונוסודיום גלוטומאט. (ודי להביט בילד האוכל חטיף ולראות בחוש כיצד זה פועל).

במציאות קיימים ארבעה טעמים בסיסיים: מר, מלוח, חמוץ ומתוק.  והנה, בשנת 1908 גילה פרופסור איקדה  מאוניברסיטת טוקיו ביפן את הטעם החמישי אותו כינה אוממי (=טעים ביפנית). ניתן להגדיר טעם זה כ"טעם של עוד". בטבע הוא מצוי בחלב אם, אפונה, תירס, סויה ואצות קומבו (או קלפ) – מהם הפיק הפרופ' היפני את המונוסודיום גלוטומאט. כמעט מיד לאחר התגלית, החלו היפנים לייצר בצורה מסחרית את המונוסודיום גלוטומאט מהאצות. לאחר שלושים שנה החלו לייצרו גם בצפון אמריקה מגלוטן, וכיום הוא מופק ע"י תהליך התססה של מולסה ועמילן, והוא מרוכז עשרת מונים מריכוזו באצות הים.

המונוסודיום גלוטומאט הוא כיום משפר הטעם הנפוץ ביותר בעולם והוא מצוי במזונות רבים, כולל מזונות לתינוקות. למרות שבמקורו הוא חומר טבעי, אין זה אומר כי במינון גבוה הוא ראוי לצריכה. הרי כאמור, גם ארס נחש הוא טבעי. הבעיה במונוסודיום היא שהוא מכיל חומצות גלוטמאמיות שאינן מתעכלות בגוף. מרבית האנשים אינם רגישים לו באופן מיידי. הרגישים עלולים לפתח תוך שעה שורה של סימפטומים: צמא מציק, זיעה קרה, כאבי חזה, בחילות, כאבי ראש, לחץ בפנים, תחושת נימול, צריבה בעור, בלבול, התקף חרדה, חולשה, דופק מהיר, סחרחורות. בצריכה קבועה לאורך שנים חשוד המונוסודיום בגרימת שורה ארוכה של מחלות כרוניות: פגיעה במערכת העצבים המרכזית, במערכת העיכול ומחלות כרוניות כמו אלצהיימר, פרקינסון או סרטן. כמו כן, לגלוטומאט יש תפקיד חשוב בהולכה הכימית בין תאי העצב במוח, ולכן יש לו השפעה רבה על חלקים שונים של המוח, והוא עלול להביא לפגיעות שונות שיגררו בעקבותיהן מחלות נוירולוגיות רבות. יש הטוענים כי תופעות כמו הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות ואגרסיביות אצל ילדים – נובעים מפגיעה מוחית מוקדמת עוד בהיותם בשלב העוברי ברחם אימם שניזונה ממאכלים משופעים במונוסודיום גלוטומאט.

צבעי מאכל – האיפור של מוצרי המזון

אם נתבונן בשפע המזון הקיים בטבע לא נוכל שלא להתפעם משלל הצבעים והצורות המתגלים בפנינו. אין כמו הסגול העז של הסלק, הכתום של הכורכום או האדום של הרימון.  אלא, שאם חתכנו רימון והנחנו אותו על השיש, לא יעבור זמן רב וצבעו ישתנה. שינוי זה הוא תוצאה של מגע עם האויר, או בשפה כימית – חמצון. מה שקורה לרימון יקרה לכל מזון שתניחו על השיש.  לחם שאפיתם ולא העמסתם אותו בחומרים משמרים יעלה עובש לאחר ימים אחדים. עוגה שאפיתם, בשר טרי שנשחט, מיץ שנסחט – כל אלה לאחר זמן מה יתחמצנו ויתחילו תהליך של תסיסה ורקבון.

זאת ועוד, אותם צבעים נפלאים שמעניק לנו הטבע – גם הם דוהים כתוצאה מחשיפה לאור, חום, אחסון ממושך או לחות. עובדות אלו אינן טובות לעסקים. אותו צבע שלכתחילה אמור למשוך את עיננו דוהה לאחר שעות ספורות והופך את המזון אותו הוא צובע ממושך ואטרקטיבי לדוחה. מיותר לציין שאם יועמד מזון כזה למכירה – מעט אנשים ישלחו ידם אליו ויניחוהו בסל. מסיבה זו כמעט כל מזון מעובד מכיל צבעי מאכל. חלק מצבעי המאכל הינם טבעיים ואינם מזיקים כמו כורכום, אבקת סלק ותמציות קליפות ענבים. אולם רוב צבעי המאכל הקיימים בשוק הינם מזיקים ביותר.  ואתם יודעים מה האבסורד בסיפור? רוב מוצרי המזון המשופעים בצבעי מאכל הם מוצרים המיועדים לילדינו הזכים והטהורים: שלגונים, סוכריות, נחשי גומי, חטיפים, מעדני חלב, דגני בוקר, שקדי מרק, אטריות – כל אלה הם דוגמאות למוצרי מזון "מאופרים". התופעות  הנגרמות מצריכתם יכולות לנוע מתופעות "שוליות" כמו אלרגיות, נזלת, כאבי ראש,  כאבי בטן, דרך בעיות עיכול, הפרעות קשב וריכוז ועד קשיי נשימה. לאורך זמן עלולים החומרים האלה לגרום לתופעות חמורות יותר. צבעי המאכל המזיקים ביותר: הצהובים, האדומים, או הכהים כמו כחול, שחור, סגול – השייכים למשפחת זפת הפחם.

לסיכום: מה עלינו לעשות? הדרך הטובה ביוצר להימנע ממזון "מחופש" היא לאכול מזון בצורתו הגולמית ככל הניתן, ובפירוט – פירות וירקות. כך למשל יש להעדיף תירס על קורנפלקס, או תפוח על מיץ תפוחים. אם כבר קנינו מזון מעובד יש לבחון היטב את רשימת הרכיבים המעטרת את אריזתו. להלן רשימה של שמונת צבעי המאכל המסוכנים ביותר: E102 (צהוב), E110 (צהוב-כתום), E122 (אדום), E124 (אדום),  E127 (אדום), E129 (אדום), E132 (כחול), E133 (כחול).

שנזכה להנות משפע המזון כמות שנברא עבורנו, ללא צורך בהסתרתו תחת מסכות ותחפושות, ושבמקרה הזה לעולם נדע להבחין בין המן למרדכי.